טוען...
טוען...
מרגישים שכל דבר שאתם עושים חייב להיות מושלם - אחרת הוא לא שווה כלום? במאמר נגלה איך הפרפקציוניזם שוחק אתכם מבפנים, פוגע בביטחון ובקשרים, ואיך אפשר להתחיל לשחרר את הלחץ הזה ולהיות גם אנושיים וגם מצליחים.
שלומית, קונדיטורית מוכשרת, עובדת בתחום שהיא אוהבת ונהנית ממנו, במיוחד בסביבה שקטה שמאפשרת לה להתרכז.
היא משתפת אותי בחוויה שחוזרת על עצמה בעבודתה: היא מכינה עוגה, משקיעה שעות בעיצוב מדויק, בוחנת כל זווית וכל פרט קטן.
אחרי עבודה ממושכת, במקום סיפוק – מגיעה אכזבה צורבת.
שלומית מסתכלת על העוגה, מבחינה בעוד ועוד “פגמים”, מתמלאת כעס ותסכול, ובסופו של דבר משליכה את כל העוגה לפח ומתחילה מההתחלה.
כשהיא יושבת מולי ובוכה, שלומית מספרת על השאיפות הגבוהות שיש לה מעצמה, על תחושת חוסר שביעות הרצון המתמשכת מההישגים שלה, ועל המחיר שהיא משלמת על מה שהיא מכנה "הפרפקציוניזם שלי".
פרפקציוניזם היא נטייה אישיותית להציב לעצמנו סטנדרטים גבוהים מדי, לעיתים בלתי אפשריים.
לעתים הוא מלווה גם באמונה סמויה שאנחנו חייבים לעמוד בציפיות גבוהות – אמיתיות או מדומיינות – של אחרים כלפינו.
הבעיה מתחילה כאשר הצורך הבריא בהצלחה ובהישגים הופך לצורך ב"שלמות".
שלמות, מעצם טבעה, אינה ניתנת להשגה בעולם האנושי, ולכן המרדף אחריה נידון מראש לכישלון ולתסכול.
אנשים השואפים ל"שלמות" נוטים לחוות איכות חיים ירודה יחסית.
הם עסוקים במחשבה שהצלחה אמיתית מתבטאת רק כאשר הדברים מושלמים מכל בחינה, ללא פגמים, ללא טעויות וללא "כתמים".
במקרה של שלומית, העוגה חייבת להיות “מושלמת”.
לכן היא בוחנת אותה שוב ושוב, יורדת לרזולוציות של פרטים קטנים, וכמעט תמיד מוצאת משהו שמבחינתה "מקלקל" הכול – ואז העוגה כולה נזרקת לפח.
העיסוק האינסופי בשלמות גוזל מהאדם אנרגיות נפשיות רבות.
במקום לחוות סיפוק וגאווה, “הפרפקציוניסטים” מוצאים את עצמם שקועים בחיפוש אחרי הפגמים ובתחושת החמצה מתמשכת.
החוויה הזאת מלווה לעיתים קרובות ברגשות שליליים הקשורים להערכה עצמית נמוכה: בושה, אשמה, תחושת כישלון וחוסר ערך.
וכך, במקום שהמאמץ יעורר צמיחה וביטחון, הוא דווקא מעמיק את התחושה ש"איתי משהו לא בסדר".
לעיתים קרובות, “הפרפקציוניסטים” מדמיינים שה"אני הפגום" שלהם חשוף לעיני כולם.
הם עסוקים שוב ושוב בשאלות: "מה חושבים עלי?", "איך רואים אותי?", "האם אני מספיק טוב/ה?"
לא משנה כמה הם השיגו או הצליחו, התחושה הפנימית היא שתמיד היה אפשר – ואולי צריך – לעשות יותר.
לכן הם עשויים להגיב לביצועים שלהם בבושה, בביטול, ובחוויה שהם "לא מספיק" או "לא באמת שווים".
בגלל הנטייה לביקורת עצמית מוגזמת, הם מתמקדים שוב ושוב בפגמים שלהם, מעצימים אותם והופכים אותם למרכז התמונה.
הישגים, מאמץ, כוונה טובה – כל אלה מתבטלים מול נקודות קטנות של חוסר שלמות.
לא פעם הם חוזרים לאחור במחשבות: "למה פעלתי כך?", "איך עשיתי את הטעות הזאת?".
הם נוטים לחוות אשמה עמוקה, מתח וחרטה, ולעיתים מנסים לפצות אחרים או להתנצל שוב ושוב – גם כשאותו “קורבן” כביכול כלל לא מרגיש שנעשה לו עוול.
בחדר הטיפול אני מציגה בפני שלומית תובנות שכל אחד מאיתנו יודע בשכל, אבל לא תמיד מרגיש באמת בלב.
במציאות של בני אדם – לא ניתן להיות מושלמים.
רק אלוהים, לפי האמונה, “לא טועה”.
טעויות הן חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי, והן לא מעידות על נחיתות, טיפשות או פגם מהותי באישיות.
העובדה שמישהו אחר טועה אינה הוכחה לעליונות שלנו, וכך גם להפך – טעות שלנו איננה הוכחה לחוסר ערך.
הן פשוט חלק מהחיים, חלק מהתהליך, חלק מהדרך.
יותר מכך, חשוב להבין שטעויות וכישלונות הם לא רק חלק מהמציאות – הם גם אחד הכלים האפקטיביים ביותר לצמיחה והתפתחות.
כאשר אנחנו מרשים לעצמנו לראות בטעויות מקור ללמידה, היחס אליהן נעשה רך ומכיל יותר.
זה עדיין לא אומר שכיף לטעות, או שלא קשה להתמודד עם כישלון.
אבל כאשר אנחנו מפסיקים לראות בטעות עדות לכך ש"אני לא שווה", אפשר להתחיל לחיות עם יותר נשימה פנימית, חופש ואומץ לנסות.
מי שמתבצרים בדרישה ל"פרפקציוניזם" ועסוקים באובססיביות בביקורת עצמית על כך ש"אינם מושלמים", עלולים בלי לשים לב להישאר תקועים במקום.
לפעמים, מאחורי הרצון להיות מושלם, מסתתר פחד גדול מכישלון אמיתי.
אם אני אומר/ת לעצמי: "או שזה יהיה מושלם או שלא אעשה בכלל" – אני אולי "מגן/ה" על עצמי מהסיכון לנסות ולהתאכזב.
אבל בפועל אני גם מונע/ת מעצמי אפשרויות חדשות, חוויות חדשות והזדמנות לצמיחה אישית.
במובן הזה, הפרפקציוניזם יכול להפוך – באופן פרדוקסלי – לתירוץ לא לקחת אחריות אמיתית על החיים שלי, על הבחירות שלי ועל ההזדמנויות ללמוד ולהשתפר.
"הפרפקציוניסטים" נוטים להציב לעצמם סטנדרטים גבוהים במיוחד, המגיעים יחד עם מחשבות שליליות, לחץ וביקורת עצמית.
הם חווים לא פעם קשיים בעבודה, בזוגיות ובקשרים בינאישיים.
כשאדם חי בתחושה מתמדת שהוא "לא מספיק", קשה לו להרגיש שייך, אהוב ומוערך.
הוא יכול להיות עובד מצטיין, בן זוג מסור או חבר נאמן – אך עדיין לשבת לבד עם התחושה שהוא מאכזב את כולם, ובעיקר את עצמו.
בטיפול אנחנו מקדישים מקום להפנמה של המסר העמוק: האדם הוא טוב כפי שהוא, לא בזכות מושלמות, אלא בזכות היותו אנושי, בעל כוונות טובות ויכולת להרגיש, לטעות וללמוד.
כאדם כזה – יש לו מקום בטוח ומשמעותי בעולם, במשפחה, בזוגיות, בעבודה ובכל מעגלי החיים.
תחושת ערך עצמי בריאה היא מרכיב מרכזי בתחושת השייכות שלנו.
היא גם אבן יסוד ביכולת לראות את האחר כשווה ערך, ומכאן לצמיחה של יחסים אנושיים חמים, מכבדים ומאפשרים.
במהלך הטיפול של שלומית בחנו יחד זיכרונות מחוויות מוקדמות, במיוחד זיכרונות רגשיים של חום וביטחון לעומת חוויות של איום, ביקורת ובושה.
חזרנו אל רגעים שבהם היא למדה – לעיתים בלי מילים – שעליה להיות "בסדר", "מושלמת" או "לא לטעות".
עבדנו על פיתוח מחשבות של חמלה עצמית: היכולת לדבר אל עצמה בקול פנימי עדין ולא שיפוטי, כמו שהייתה מדברת אל אדם יקר שהיא אוהבת.
במקביל, תרגלנו מיתון הדרגתי של הנטייה לביקורת עצמית חריפה, וזיהוי המקומות שבהם הסטנדרט שהיא מציבה לעצמה לא אנושי.
אט־אט החלה שלומית לדווח שהיא פחות עצובה ופחות מיואשת מעצמה.
היא הרגישה שיש לה יותר אנרגיה ליזום, לנסות דברים חדשים – גם אם הם לא יהיו מושלמים – ולהיות אקטיבית יותר בחייה.
היציאה ממעגל הפרפקציוניזם אינה מתרחשת ביום אחד, אך היא מתחילה בצעד קטן: להסכים להיות אנושי/ת.
להזכיר לעצמנו שטעויות אינן הוכחה לחוסר ערך, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים של כל אדם.
כשאנחנו מפחיתים את הביקורת הפנימית ומוסיפים קצת יותר סקרנות, חמלה וקבלה, אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות הישגים, יצירתיות וקשרים – בלי להשליך "עוגות" יקרות לפח.
ואולי דווקא שם, במקום שבו אנחנו פחות מושלמים ויותר אנושיים, מתחילה האפשרות לחיים מלאים, חמים ומדויקים יותר לנו.
התגובה תפורסם לאחר אישור
איך כהורים אפשר להישאר יציבים רגשית גם כשיש משבר בבית, בעבודה או עם המתבגרים – וללמד את הילדים חוסן נפשי דרך הדוגמה האישית שלנו? במאמר תגלו מהו חוסן נפשי, איך מזהים אותו ואילו צעדים יומיומיים קטנים יכולים לחזק אתכם ואת המשפחה כולה.
מרגישים שכל האחרים בזוגיות ורק אתם נשארים מאחור? המאמר הזה יעזור לכם להבין מה באמת חוסם אתכם מבפנים - ואיך אפשר להתחיל ליצור זוגיות בריאה ומספקת.
איך הופכים ילדים פחות מפונקים ויותר מתחשבים? במאמר הזה תגלו איך לפתח אצל הילדים אינטרס חברתי, אחריות ונתינה - בלי לוותר על אהבה, חום וקירבה.
