טוען...
טוען...
התפקיד ההורי במיטבו הוא הרבה מעבר לסיפוק צרכים בסיסיים, אהבה ודאגה. הוא כולל גם אחריות עמוקה לפיתוח מגיל צעיר של שריר הנתינה וראיית צרכי הזולת אצל ילדינו.
כשאנחנו עוזרים לילד ללמוד להתחשב, לחלוק, לשתף פעולה ולראות את האחר, אנחנו בעצם מסייעים לו לבנות זהות בריאה ובטוחה יותר. זו לא רק תוספת נחמדה לאופי, אלא חלק מרכזי מהצמיחה וההתפתחות האישית שלו ושלנו כהורים.
אורית (שם בדוי), בת 31, נשואה ואימא לילדה בת שלוש, הגיעה לטיפול רגשי משולב עם הדרכת הורים. היא שיתפה בקושי שלה ושל בן זוגה להתמודד עם חוסר הרצון של בתם לחלוק עם אחרים.
"כשבאים אליה חברים היא לא מוכנה שיגעו לה בצעצועים. כשאני פותחת לה חטיף בגן השעשועים היא לא מוכנה לחלוק. מה עושים? זה ממש מתסכל, כי אני חונכתי לחלוק הכול", סיפרה אורית בכאב.
הסברתי לאורית שמדובר בתופעה מאוד שכיחה אצל ילדים בכורים ויחידים. בבית אין לילדה אחים שהיא צריכה לחלוק איתם צעצועים או תשומת לב, והבית בתקופת הילדות הוא בעצם מגרש המשחקים המרכזי של החיים.
לילדה כזאת יש מעט הזדמנויות טבעיות לחלוק, והיא גדלה במציאות שבה תשומת הלב של ההורים ולעיתים גם של סבא וסבתא מרוכזת בה בלבד. מכאן קל להבין איך דפוס של "שלי רק שלי" יכול להתגבש כמעט מעצמו.
אחד העקרונות המרכזיים בפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר הוא ההכרה בחשיבות החברה האנושית להתפתחות אופיו של הפרט. כל פעולה ורגש בחיי האדם מושפעים מהעובדה שהוא חלק מקבוצה.
האדם הוא יצור חברתי שאינו יכול להתקיים לבדו. הוא זקוק למגע עם אחרים כדי לשרוד, ללמוד, לתפקד ולהרגיש משמעותי. לכן, עניין חברתי ומעורבות חברתית נחשבים מיומנויות מולדות, שנועדו לסייע בהתפתחות הבריאה של הילד.
לפי אדלר, הזיקה החברתית היא פוטנציאל מולד – אבל כדי שיתפתח, צריך להזין אותו בהדרכה נכונה, אימון ותרגול. אם לא עושים זאת, הפוטנציאל עלול להישאר רדום ואף להתנוון, וכאן נכנסת האחריות ההורית.
אינטרס חברתי הוא מושג שמקביל במובנים רבים לבריאות נפשית. אדם בעל אינטרס חברתי הוא אדם שאכפת לו ממה שקורה לאחרים, לסביבה שלו ולאנושות בכלל. הוא שואף לטובתו האישית, אבל גם לטובת הזולת, באותה מידה ובעת ובעונה אחת.
אדם כזה אינו פועל לקידום עצמי על חשבון האחר. הוא נוטה לשיתוף פעולה, להתמקדות בשיפור הכישורים האישיים שלו ובמימושם, ולשאיפה לתרום ולהביא תועלת. בדרך זו הוא גם הופך לאדם מאושר ובריא יותר בנפשו.
כשאנחנו מגדלים ילדים עם אינטרס חברתי מפותח, אנחנו נותנים להם מתנה לחיים: יכולת להיות מחוברים לעצמם וגם לסביבה, להרגיש משמעותיים, לתרום, להשתייך ולהימנע מתחושת בדידות קיומית.
במיוחד בגיל הרך, חשוב לזכור שילדים בוחנים את העולם מתוך גישה אגוצנטרית. זו לא "תקלה", אלא חלק מהתהליך שבו הם בונים זהות והגדרה עצמית. הם לומדים מי הם, מה הם רוצים, ומה חשוב להם.
כאשר הורה מבקש מילד לעשות דבר מה והילד עונה "עוד מעט" או "לא בא לי", ההורה עלול להרגיש כעס או עלבון. אבל פעמים רבות הילד פשוט מרוכז באותו רגע במשהו שחווייתית מאוד חשוב לו, והמטלה המבוקשת נכנסת אצלו בעדיפות שנייה.
במקום לפרש את התגובה כחוצפה, אפשר להגיב בצורה מכילה אך אסרטיבית, למשל: "אני סומכת עליך שכשתסיים, תבוא לעזור לי". כך הילד מרגיש שמבינים אותו, ובכל זאת מציבים גבול וציפייה ברורה לשיתוף פעולה.
חינוך לתרומה לסביבה הקרובה ולקידום תפיסה "מועילה" לחברה צריך להתחיל כבר בגיל הצעיר. הכלי המרכזי לכך הוא מודלינג – הדוגמה האישית שההורים נותנים.
כשהילד רואה שההורה מתחשב, עוזר, מתנדב, מתנצל, מודה ומכבד את הצרכים של אחרים – הוא מפנים שזה "הנורמלי". מעבר לכך, אפשר ואפילו חשוב לאמן את הילד לנתינה בפועל: להציע לעזור, לבקש ממנו להיות שותף, להראות לו שהוא חי בתוך מערכת יחסים ולא בתוך שירות חדרים.
הצד השני של המטבע הוא הורים שבאמת ובתמים מאמינים שילדים "לא צריכים לעשות כלום". מתוך רצון להקל, להגן או לפצות, הם עושים עבור הילד הכול. כך, בלי כוונה רעה, הדרך לילד מפונק ואגוצנטרי הולכת ומתקצרת.
פינוק הוא אחת הרעות החולות של חינוך במאה הנוכחית. ניתן להגדיר אותו כ"חוזה סמוי" בין הורה וילד סביב מתן שירותים מיותרים. הילד מבקש – וההורה מספק, גם כשאין בכך צורך אמיתי.
בחוזה הזה הילד לומד שכל בקשה שלו נענית על ידי המבוגר האחראי. הוא אינו נדרש להתאמץ, להתחשב, להתמודד או לקחת אחריות. במקביל, "שרירי" הנתינה, המאמץ וההתחשבות בזולת הולכים ונחלשים.
לא פעם, מאחורי ילד מפונק עומד גם הורה מפונק. הורה שמעדיף לאסוף את הצעצועים בעצמו רק כדי לא להתמודד עם הצורך להציב גבול ולבקש מהילד לשתף פעולה. הורה שמפצה על שעות עבודה ארוכות מחוץ לבית ב"שירות מיותר" בבית.
לעיתים זה נובע מהקושי הרגשי לראות את הילד מתוסכל מ"מטלות". אך חשוב לזכור: תסכול, מאמץ והתמודדות עם משימות הם חלק משמעותי מהתפתחות בריאה והכנה אמיתית לחיים.
ככל שנבין מוקדם יותר שהתפקיד ההורי כולל גם פיתוח שריר הנתינה וראיית הזולת, כך נוכל לעצב הורות שלוקחת את הילד ברצינות. זה מתחיל באמון עמוק במסוגלות שלו לעמוד באתגרים, ולא רק ביכולת שלו לקבל.
כשאנחנו מזמנים לילדים הזדמנויות לעשייה, לעזרה, לשיתוף פעולה ולהתמודדות – אנחנו עוזרים להם להכיר בכוחם. הם מגלים שהם לא רק "מקבלים שירות", אלא מסוגלים להשפיע, לפעול ולהיות משמעותיים בסביבה שלהם.
ההורה הופך ממי שמשרת את הילד למי שמגדל אותו. לא רק שומר עליו מהחיים, אלא מכין אותו אליהם.
ילדים רבים מגיעים לעולם עם נטייה טבעית לתרום ולהועיל. הם עוזרים כחלק מחיקוי, מרצון להשתייך ומסקרנות. אבל במרוצת השנים, משהו לעיתים משתבש.
במקרים רבים, מי שעומד מאחורי השיבוש הוא דווקא הורה שמפגין חסות מוגזמת. מתוך אהבה ורצון להגן, הוא נוטה לעשות עבור הילד דברים שהילד כבר יכול לעשות לבד. הוא נמנע מלהעמיד את הילד מול אי־נוחות, מאמץ או תסכול.
אלא שחסות יתר מונעת מהילד את ההתנסויות החיוניות לבניית ביטחון עצמי, עצמאות ואינטרס חברתי. ללא התמודדות, אין למידה אמיתית של אחריות, שייכות ותרומה.
הורים יקרים, חשוב שההורות שלכם לא "תתגלגל" מעצמה. כדאי לבנות חזון ולקבוע לעצמכם באילו ערכים ואיזה סוג אדם אתם רוצים לעזור לילד שלכם להיות.
כשיש אג'נדה ברורה, קל יותר להימנע מהשארת דברים ליד המקרה. אפשר לקבל החלטות חינוכיות מתוך מחשבה, לשמור על עקביות, ולהחזיק בראש גם את הצרכים הרגשיים של הילד וגם את התמונה הגדולה – מי הוא יהיה בעוד 10 או 20 שנה.
השאלה אינה רק "האם נוח לו כרגע?", אלא גם "איזה אדם אני עוזר לו להיות – מתחשב, תורם, בעל אינטרס חברתי, או כזה שמצפה שידאגו לו תמיד?".
כל פעולה קטנה שלנו כהורים יכולה להפוך לשיעור חינוכי עמוק. כשאנחנו ממחזרים, אנחנו מחנכים לשמירה על הסביבה ולחשיבה מעבר לעצמי.
כשאנחנו מושיטים יד לשכן במצוקה, אנחנו מלמדים אכפתיות כלפי האחר. כשאנחנו אדיבים ורגועים בזמן נהיגה, הילדים מפנימים את ההתנהגות שלנו בכביש כלפי הנהגים האחרים.
כשאנחנו מתנדבים בוועד ההורים, הם מבינים שאנחנו פה לא רק בשביל עצמנו. כשאנחנו שומרים על קשר רציף עם ההורים שלנו, הם לומדים על כבוד לדור הקודם ולמשפחה המורחבת.
כשאנחנו אוספים את הצעצועים אחרי המשחק ולא עושים זאת לבד, אלא יחד איתם, הם מבינים שהבית הוא אחריות של כולם. כשאנחנו משדרים שיש זמן מנוחה שעל הילד לכבד, הוא לומד לראות גם את הצרכים של ההורה.
כל אלה הם אמצעים חשובים לחינוך ולצמיחה אישית. דרך ההתנסויות הקטנות הללו, הילדים גדלים להיות אנשים בעלי מסוגלות, אחריות, אינטרס חברתי ובריאות נפשית.
התגובה תפורסם לאחר אישור
איך זה להיות הבכור, האמצעי או הקטן - ואיך זה ממשיך לנהל לנו את הזוגיות, העבודה והביטחון העצמי? במאמר נגלה איך המיקום במערך המשפחתי מעצב את האישיות, ואיך אפשר להפוך את הדפוסים האלה לכוח.
מה קורה לילדים שמקבלים הכול בלי גבולות, ולמה דווקא המילה "לא" יכולה להציל להם את הביטחון והעתיד? על הורות אוהבת שלא מפחדת להציב כללים.
איך כהורים אפשר להישאר יציבים רגשית גם כשיש משבר בבית, בעבודה או עם המתבגרים – וללמד את הילדים חוסן נפשי דרך הדוגמה האישית שלנו? במאמר תגלו מהו חוסן נפשי, איך מזהים אותו ואילו צעדים יומיומיים קטנים יכולים לחזק אתכם ואת המשפחה כולה.
