טוען...
טוען...
התקפי זעם אצל ילדים הם לא "חוצפה" - אלא לרוב קריאה שקטה לעזרה, במיוחד אצל ילדי הסנדוויץ'. במאמר נבין למה דווקא הילד האמצעי רגיש יותר, ואיך בעזרת זמן איכות, הכלה ועידוד נכון אפשר להפחית את התפרצויות הזעם ולחזק את הביטחון והקשר המשפחתי.
ילדים רבים חווים בתקופות שונות בחייהם התקפי זעם: בכי עז, צעקות, השתטחות על הרצפה, בעיטות, מכות, עצירת נשימה, ולעיתים אפילו הקאה. ההתפרצויות האלו נראות לעיתים דרמטיות מאוד, אך חשוב לדעת שהן חלק מההתפתחות התקינה של ילדים.
התקפי זעם אצל ילדים הם אחת הדרכים הראשוניות שלהם לבטא כעס, תסכול וחוסר אונים, במיוחד כשעדיין אין להם מספיק מילים וכלים להסביר מה הם מרגישים. התופעה קיימת אצל בנים ובנות באותה המידה, והיא כשלעצמה אינה "בעיה".
יחד עם זאת, יש מצבים שבהם התקפי הזעם מרמזים על משהו עמוק יותר – על צורך רגשי שלא קיבל מענה, על תחושת קיפוח, על חוסר נראות או על תחושה שלא באמת רואים ושומעים את הילד. כאן נכנס לתמונה המיקום במשפחה, ובעיקר חווייתו של הילד האמצעי.
לילד הבכור מקום מיוחד במשפחה. לעיתים הוא גם הנכד הראשון, זוכה להתרגשות גדולה סביב לידתו ונהנה מתשומת לב ייחודית. ההורים מרעיפים עליו אהבה, גאווה ולעיתים גם הערצה, ובינו לבין ההורים נוצר לא פעם "הסכם לא כתוב":
"אתם תמשיכו לראות בי ילד טוב, אחראי ורציני – ואני אעשה מאמץ להתנהג בהתאם: להיות תלמיד טוב, לעזור בבית, להיות 'הדוגמה' לאחים שלי".
במובן הזה, מקומו של הבכור מבוסס ומוכר – הוא "הראשון" ולכן גם "המיוחד".
הילד הצעיר במשפחה הוא לרוב "הבייבי" של הבית. האחים הגדולים משחקים איתו, ההורים נמסים מכל חיוך, ולעיתים הוא זוכה להקלות מסוימות וליותר גמישות: "הוא עוד קטן…".
כך גם מקומו של הצעיר מובטח – הוא מקבל הרבה חום, משחק, צחוק ותשומת לב מצד כל בני הבית.
המצב שונה אצל הילד האמצעי, "ילד הסנדוויץ'". הוא לא הבכור ולא הצעיר, ולעיתים נדמה לו שכל תשומת הלב מופנית לאחים שלו. הוא רואה את ההערכה כלפי הגדול, את הפינוקים של הקטן, ושואל את עצמו בשקט – או בקול רם:
"מה איתי? האם באמת אוהבים אותי? האם אני חשוב להורים שלי? אם אהיה פחות בבית – מישהו ישים לב?"
כששאלות כאלה חוזרות שוב ושוב בלי שיקבלו מענה רגשי, הן עלולות להפוך להתנהגויות שמושכות תשומת לב – כמו התקפי זעם. הזעם הופך לדרך לומר: "גם אני פה, תראו אותי".
רבים מההורים לילד אמצעי מרגישים על בשרם עד כמה קשה לעיתים לחלק את תשומת הלב באופן שווה בין כל הילדים. לצד הקושי המעשי – עבודה, בית, מטלות – מופיעה לא פעם גם תחושת אשמה: "אני לא מספיק בשביל הילד האמצעי".
כאשר ההורים מרגישים אשמים, הם עלולים להגיב ממקום של פיצוי מיידי – לקנות, לוותר, "להרגיע" מהר – במקום לעצור ולהקשיב לעומק למה שהילד משדר. לפעמים הפיצוי החומרי מחזק דווקא את תחושת הקיפוח, כי הילד מרגיש שמנסים להשתיק אותו במקום להבין אותו.
לכן, חשוב מאוד:
לא למהר לכעוס על הביטוי הרגשי של הילד.
לא לפעול מתוך רגשות אשם ולהעמיס מתנות או ויתורים.
כן לפעול מתוך הבנה שהקושי שלו קשור גם למיקום שלו במשפחה, ולנסות לתת מענה רגשי אמיתי ולא רק פתרון מהיר.
אחד הכלים המשמעותיים להפחתת תחושת הקיפוח – ובהמשך גם להפחתת התקפי זעם – הוא זמן ייחודי ואישי עם הילד האמצעי.
אפשר להתחיל בצעד קטן ופשוט: ההורה ניגש אל הילד או הילדה האמצעיים ומציע לקבוע יחד "זמן שלנו": שעה בשבוע, רק אנחנו. שואלים את הילד מה היה רוצה לעשות – ויחד בוחרים בפעילות שגרתית ולא מחייבת: הליכה משותפת בטבע, ביקור בספרייה, נסיעה לגן שעשועים, ישיבה בבית קפה עם ילד גדול יותר, או אפילו משחק משותף בבית.
במהלך הזמן הזה, חשוב:
להרחיק סמארטפונים ומסכים, ולהיות נוכחים באמת.
לשוחח, לשאול, להקשיב, ולהראות התעניינות כנה בחיים של הילד.
להעצים את הצדדים החיוביים שלו – לספר לו מה ראינו בו, מה אנחנו אוהבים בו, באיזה תחומים הוא גדל ומתרגש.
אחרי המפגש, כדאי לחזור אליו במהלך השבוע: להזכיר כמה היה נעים, כמה שמחנו לשמוע סיפור מסוים, כמה התרשמנו מהבגרות שלו, ואיזה כיף מחכים למפגש הבא.
קביעת שעה קבועה בשבוע אינה תמיד פשוטה – במיוחד כששני ההורים עובדים ויש עומס רב – אבל זו השקעה שמשפיעה על כל האקלים הרגשי בבית. הילד האמצעי ירגיש רצוי ובעל ערך, הדימוי העצמי יתחזק, והיחסים בין האחים צפויים להשתפר.
לא צריך לפחד מרגשות כמו קנאה, כעס או תסכול. להפך – כשילד נותן להם שם, הם הופכים לפחות מאיימים.
אם הילד אומר: "אני מקנא באח שלי הבכור", זו הזדמנות נפלאה. הוא סומך עליכם מספיק כדי לשתף בתחושה קשה. ברגע שאתם מקשיבים, מכילים ולא מבטלים את דבריו – הוא כבר פחות זקוק להתנהגות קיצונית כמו התקף זעם כדי שיבינו שמשהו מפריע לו.
במקום לומר: "אל תקנא, אין לך סיבה" – אפשר להגיב: "אני מבין שאתה מרגיש קנאה, זה באמת לא תמיד פשוט להיות באמצע. אני כאן כדי לשמוע אותך".
כל התנהגות חיובית של הילד האמצעי היא הזדמנות לעידוד.
אפשר לומר למשל:
"כשהשקעת ושיחקת היום עם אחותך הקטנה, ממש עזרת לי והיה לי רגע לנוח, תודה לך".
או:
"ראיתי שהיה לך קשה לפנות את הכלים מהשולחן, ובכל זאת התגברת ועשית את זה. זה ממש מרשים".
עידוד מדויק שמתייחס למה שהילד עשה בפועל, מחזק את תחושת המסוגלות והערך שלו. במקום להתמקד רק ברגעי כעס ואתגר, אנחנו "תופסים אותו על חם" כשהוא מתנהג בצורה בוגרת ושיתופית.
כשאנחנו משתפים את הילדים במה שעבר עלינו במהלך היום – לא רק ב"הכל היה בסדר" אלא גם בקשיים קטנים – אנחנו יוצרים מודל של שיח פתוח. הילד לומד שמותר לדבר על קושי, שהרגשות שלו תקפים, ושאין צורך להחביא אותם מאחורי התקפים והתפרצויות.
שיחה כזו יכולה להתרחש בארוחת הערב או לפני השינה, והיא מחזקת את התחושה שכולם חלק מאותה מערכת משפחתית שמקשיבה ותומכת.
בקשת עזרה מהילדים במטלות הבית היא לא עונש – אלא דרך ללמד אותם שהם חלק משמעותי מהמשפחה.
אפשר לבקש מהילד האמצעי לעזור בסידור השולחן, קיפול כביסה, סידור הצעצועים או כל משימה אחרת שמתאימה לגילו. גם אם המשימה לא תתבצע "מושלם" – חשוב להימנע מביקורת ולהתמקד בשבח: "תודה שעזרת לי", "היה לי הרבה יותר קל בזכותך".
המטרה היא הכנה לחיים האמיתיים והרגלה ללקיחת אחריות. ככל שהילד ישתתף יותר, כך ישתפר – ולכן חשוב שנחזק אותו במקום להקטין. אם נעודד – הוא ירצה להמשיך לתרום. אם נבקר – סביר שיאבד לו החשק לעזור.
התייעצות עם הילד האמצעי היא דרך חזקה במיוחד לשדר לו: "אתה חשוב לנו, הדעה שלך משמעותית". אדם שמתייעצים איתו – הוא אדם שמעריכים את דעתו.
אפשר לשאול:
"מה כדאי להכין לארוחת ערב – טוסט או חביתה?"
"מה אתה מציע שאלבש לאירוע – את השמלה הזו או את חליפת המכנסיים?"
"איזו מתנה אתה חושב שכדאי שאקנה לחברה שלי ליום ההולדת?"
שאלות כאלה מעבירות מסר ברור: יש לך מה לומר, אנחנו סומכים על הטעם שלך, אכפת לנו מהדעה שלך. זה מחזק מאוד את תחושת הערך, במיוחד אצל ילד שמרגיש לפעמים שקוף.
התקפי זעם בילדים, ובעיקר אצל "ילדי סנדוויץ'", הם לעיתים קרובות סימן למצוקה רגשית ולתחושת קיפוח או חוסר נראות. הילד לא תמיד יודע להסביר במילים מה הוא מרגיש, ולכן הגוף וההתנהגות "מדברים בשבילו".
כשהורים מצליחים לשלב מודעות למיקום המיוחד של הילד במשפחה, זמן איכות אישי, הכלה של רגשות, עידוד עקבי, שיתוף, נתינת אחריות והתייעצות – הילד בהדרגה מרגיש יותר חשוב, יותר אהוב, ויותר בטוח.
במצב כזה, הצורך להתפרץ בזעם פוחת – כי הילד כבר לא צריך לצעוק כדי שיראו אותו. הוא יודע שיש לו מקום ברור בלב ובבית.
התגובה תפורסם לאחר אישור
איך זה להיות הבכור, האמצעי או הקטן - ואיך זה ממשיך לנהל לנו את הזוגיות, העבודה והביטחון העצמי? במאמר נגלה איך המיקום במערך המשפחתי מעצב את האישיות, ואיך אפשר להפוך את הדפוסים האלה לכוח.
מה קורה לילדים שמקבלים הכול בלי גבולות, ולמה דווקא המילה "לא" יכולה להציל להם את הביטחון והעתיד? על הורות אוהבת שלא מפחדת להציב כללים.
איך כהורים אפשר להישאר יציבים רגשית גם כשיש משבר בבית, בעבודה או עם המתבגרים – וללמד את הילדים חוסן נפשי דרך הדוגמה האישית שלנו? במאמר תגלו מהו חוסן נפשי, איך מזהים אותו ואילו צעדים יומיומיים קטנים יכולים לחזק אתכם ואת המשפחה כולה.
