איך נראית חרדה חברתית בחיי היומיום של ילדים, מתבגרים ומבוגרים?

גם אצל ילדים וגם אצל מבוגרים חרדה חברתית יכולה להיראות מאוד "שקטה" כלפי חוץ. לעיתים הילד הוא "התלמיד הטוב והשקט", המבוגר הוא "העובד המצטיין" – ודווקא שם, מתחת לפני השטח, מתקיים מאבק יומיומי.
בקשר עם הסביבה החברתית אדם עם חרדה חברתית עשוי להיות שקוע במעגל פסימי:
אם יתקרבו אליי – איפגע, ישפטו אותי, ינצלו אותי או יתעלמו ממני.
אם יתרחקו ממני – אשאר לבד, בודד, לא שייך.
הפחד הזה מתורגם להתנהגות של הימנעות:
לא נשאל שאלה בכיתה, לא נרים יד בישיבה בעבודה, לא נלך למסיבה, לא נצטרף לטיול, לא נזום שיחה, לא נצא לדייט.
אצל מתבגרים, למשל, אפשר לראות זאת בכך שהם:
לא יוצאים לטיולים שנתיים.
לא מצביעים בכיתה גם כשהם יודעים את התשובה.
נמנעים לצאת בהפסקות מהכיתה ונשארים "דבוקים" לטלפון.
לא משתתפים במסיבות, אירועי כיתה ומעורבות חברתית.
עם הזמן, ההימנעות הזו פוגעת בביטחון העצמי, בתחושת הערך וביכולת ליצור קשרים משמעותיים.

הורות חרדה – כשהפחד של ההורה פוגש את חרדת הילד

חרדה חברתית מושפעת גם מגורמים גנטיים וגם מחוויות חיים, למשל טראומות חברתיות, השפלות או דחיות משמעותיות. אבל פעמים רבות, בתוך התמונה, נמצא גם ההורה – עם החרדות, הכוונות הטובות וההתמודדויות שלו עצמו.

הורה מגונן וחרד

ישנם הורים חרדים, שמזהים את הילד מאוד עם עצמם. הם אומרים לעצמם: "גם אני הייתי ככה", "גם אני סבלתי בילדות", ומתוך אמפתיה וכאב על הסבל שלהם ושל הילד – הם מנסים להגן עליו כמה שיותר.
ההורים האלה עושים הרבה פעמים "במקום" הילד: מתקשרים למורה, מסדרים לו חבר, פותרים עבורו קונפליקט, מוותרים לו על השתתפות באירועים חברתיים. הכוונה שלהם טובה מאוד – הם רוצים לחסוך ממנו תסכול ובושה.
אבל הילד, בלי מילים, לומד מסר אחר: "אני חלש", "אני לא מסוגל להתמודד לבד", "אני באמת לא יכול". זה מחזק את החרדה במקום לאתגר אותה ברכות ובהדרגה.

הורה ביקורתי ושיפוטי

בצד השני נמצא ההורה הביקורתי והשיפוטי, שלוקח את הילד "למים העמוקים" בלי ליווי ותמיכה. זה הורה שיגיד: "בגיל שלך לי היו המון חברים", "מה הבעיה שלך? פשוט תיגש ותדבר", "את יותר מדי רגשנית".
המסר שילד או מתבגר מקבל מהורה כזה הוא של בושה וביקורת. הוא מפנים שהוא "לא מספיק טוב", "מאכזב", "לא מתאמץ". מאוחר יותר הוא עלול להניח שגם בסיטואציות חברתיות אחרות יקבל מאותן תגובות: ביקורת, דחייה, חוסר סבלנות.
כך או כך – מגוננות יתר או ביקורתיות יתר – הילד לומד שיש בעיה איתו, שהעולם החברתי הוא מקום מאיים, ושכדאי להימנע ממנו ככל האפשר.

המחיר של חרדה חברתית – בבית, בלימודים, בזוגיות ובעבודה

אנחנו יצורים חברתיים. כמעט כל דבר בחיים שלנו עובר דרך אנשים אחרים – משפחה, חברים, לימודים, עבודה, זוגיות. לכן, אי אפשר באמת להימנע ממפגש עם בני אדם, גם אם מאוד רוצים.
מי שסובל מחרדה חברתית משלם על כך מחיר כבד:
יש שיבחרו במקצוע שלא מתאים להם או לא מעניין אותם, רק כי הוא מאפשר כמה שפחות מגע עם אנשים, במקום לעסוק במה שבאמת היו רוצים.
אחרים יתקשו להיכנס לזוגיות, יימנעו מיציאה לדייטים או מהיכרות חדשה.
הרבה פעמים הם ישנאו חגים משפחתיים, במיוחד את ליל הסדר, בו "צריך לקרוא בקול רם" מול כולם, ומחשבה כמו "מה יחשבו עליי אם אטעה?" תשתק אותם.
מחקרים וניסיון קליני מראים שהאדם הממוצע סובל מחרדה חברתית כ-15 שנה לפני שהוא פונה לטיפול. בזמן הזה הוא צובר סבל רגשי, החמצות ופגיעה בתפקוד היומיומי.
בסביבות גיל 30 והלאה, הלחץ החברתי והמשפחתי "מתגבר": מבקשים למצוא עבודה יציבה, זוגיות, להקים משפחה. דורשים "להתקדם בחיים". בדיוק אז, עבור רבים, נוצר גם המוטיבציה והאומץ לפנות לטיפול.

למה כל-כך קשה לפנות לטיפול בחרדה חברתית?

הפרדוקס הוא שהטיפול בחרדה חברתית מבוסס על מה שהכי מפחיד – קשר אנושי. כדי להתחיל טיפול, צריך לקבוע פגישה, להגיע לקליניקה ולפגוש מטפל/ת זר/ה, לשבת מולו פנים אל פנים ולדבר על מה שמרגיש הכי חשוף ופגיע.
לא מפתיע, אם כך, שאנשים עם חרדה חברתית מתקשים להגיע לטיפול. לעיתים הם יבטלו, ידחו, יירתעו או יחכו "לעוד קצת זמן".
עבור חלקם, האפשרות לטיפול אונליין מהווה הקלה משמעותית. המסך יוצר מעט מרחק בטוח, שמאפשר לעשות את הצעד הראשון, להתחיל לדבר, להרגיש את הקשר הטיפולי – ובהמשך, אם רוצים, גם לעבור למפגשים פרונטליים.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) בחרדה חברתית

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) נחשב לשיטה יעילה ומבוססת מחקר לטיפול בחרדה חברתית, בילדים, מתבגרים ומבוגרים. בטיפול כזה עובדים גם על המחשבות וגם על ההתנהגויות שמשמרות את החרדה.

עבודה על דפוסי חשיבה – לאתגר את ה"סרט בראש"

אנשים עם חרדה חברתית נוטים לחשיבה נוקשה, פרפקציוניסטית וקטסטרופלית. למשל:
"כולם חייבים לאהוב אותי".
"אם אגמגם בהרצאה – כולם יחשבו שאני כישלון גמור".
"אם אטעה, יפסיקו לכבד אותי ואפילו יפטרו אותי".
בטיפול לומדים לזהות את המחשבות האלה, לעצור רגע ולבדוק: האם הן באמת נכונות? עד כמה הסיכוי שזה יקרה באמת? האם יש אפשרות שיקרה משהו אחר?
המטפל והמטופל בוחנים יחד את המציאות מול ה"סרט" בראש. לאט לאט נוצרת יכולת חדשה: להיות פחות שבוי במחשבות המפחידות, ולפתח גמישות מחשבתית וחמלה עצמית.

עבודה על דפוסי התנהגות – לשבור את מעגל ההימנעות

מרכיב חשוב נוסף בטיפול CBT הוא שינוי התנהגותי. אנשים עם חרדה חברתית נוטים להימנע מסיטואציות שיש בהן פוטנציאל לבושה או דחייה:
"אם גם ככה אני אעשה מעצמי צחוק – אין טעם לצאת לדייט".
"לא אשאל שאלה, כדי שלא יראו שאני לא יודע".
"עדיף שאוותר על המסיבה – גם ככה אף אחד לא רוצה אותי שם".
הקושי הוא שככל שנמנעים יותר, החרדה דווקא גדלה. המוח לומד: "אם נמנעתי – ניצלתי מאסון", ומקבל חיזוק לכך שהסיטואציה באמת מסוכנת.
בטיפול בונים בהדרגה "מדרגות" של התנסויות חברתיות. מתחילים בצעד קטן ובטוח יחסית, וכשהמטופל מרגיש שהוא מצליח לעמוד בו – עולים מדרגה.

איך נראה התהליך הטיפולי בפועל?

בתחילת הדרך נוצר קשר טיפולי מיטיב ובטוח. עצמם המפגש עם המטפל הוא כבר תרגול של אינטראקציה חברתית בטוחה ולא שיפוטית – חוויה מתקנת בפני עצמה.
אחר כך יינתן דגש על:
זיהוי המחשבות והרגשות שמופיעים לפני, במהלך ואחרי סיטואציה חברתית.
הבנה כיצד החשיבה משפיעה על התחושה, וכיצד שני אלה משפיעים על ההתנהגות.
בניית תרגילים והתנסויות חברתיות קטנות, מותאמות לקצב וליכולת של המטופל, בליווי צמוד של המטפל.
לאט לאט, דרך הצטברות של חוויות חדשות, תחושת האיום פוחתת, הביטחון העצמי מתחזק והסבל מצטמצם. המטופל לומד להרגיש פחות "לבד מול העולם" ויותר בעל יכולת לבחור, ליזום ולהיות בקשר.

מה הורים יכולים לעשות כשנראה שילד או מתבגר סובל מחרדה חברתית?

אם אתם כהורים מזהים אצל הילד שלכם סימנים של הימנעות חברתית, ביישנות שמלווה בסבל, פחד ממצבים חברתיים ואמירות קשות כלפי עצמי – חשוב לדעת שיש מה לעשות.
אל תבטלו את הקושי ואל תזרקו אותו "למים" בלי ליווי. מצד שני, גם לא כדאי לעשות תמיד במקומו. נסו להיות לצדו, לעודד אותו לצעדים קטנים, להכיר בקושי, ולתקף את הרגשות שלו מבלי לשפוט.
במקרים בהם החרדה פוגעת בתפקוד – בלימודים, בחיי חברה, במשפחה – מומלץ לפנות לאיש מקצוע שמתמחה בטיפול בחרדה חברתית, בילדים, מתבגרים או מבוגרים, בהתאם לצורך. טיפול מתאים יכול לשנות באופן משמעותי את איכות החיים של הילד ושל כל המשפחה.